גג הפח - יודעים שלא יודעים + זכרון שלא נמחק

הארובה, קיבוץ המעפיל, 13/10/2022
אני מעתיק המפייסבוק של מנולו קליינהאוז:
לינק לשירי גג הפח - שירים 32-46
https://manolokleinhause.bandcamp.com/album/-
יוטיוב -
https://www.youtube.com/watch?v=48oSmCCO1f8
קצת מורשת על הלהקה:
בהסתכלות לאחור אל מרחבי הזמן, ברור לי עכשיו
בבהירות שהרכב מוזיקלי יכול להחזיק לאורך זמן רק
בתנאי שהסיבה למפגש היא קודם כל חברתית.
התנאי השני הוא ליצור מצב שבו כל אחד עושה רק מה
שהוא יכול וכך תורם את חלקו מבלי לדרוך לחבריו על
הרגליים. ”גג הפח״ בהחלט עמדה בשני התנאים האלה.
הלהקה התחילה את דרכה בשנת 1965 ,כשיאיר
נסימוב, המבוגר הלא-אחראי של הלהקה, עצר אותי
על הדשא ב״רמות חפר״ והודיע לי שמקימים להקת
קצב. שאלתי אותו מי מקים להקה אז הוא אמר,
”אתה ואני.״ בתור ילד שמחזיק גיטרה כבר המון זמן
)חודשיים(, הסכמתי לבוא לבית הוריו, שם הוא השמיע
לי תקליט של ”הצלליות״. הלהקה הייתה באותן שנים
גם להקת הליווי של קליף ריצ׳ארד, הזמר הנערץ על כל
בנות ישראל.
כעבור זמן קצר גייסתי ללהקה את אלי גרטלר. אלי
ואני היינו באותה כיתה במוסד. אלי היה מאומץ
בבית של ההורים שלי ואני הייתי מאומץ אצלו. הוא
ניגן באקורדיון אבל גם ידע לנגן אקורדים בגיטרה
והוא לימד אותי את כל האקורדים שהוא ידע )בערך
שלושה(. כאות תודה, הייתי סוחב לו את האקורדיון
למקלט או לחדר מרוחק אחר לצורכי אימוניו. יאיר,
מצידו, גייס את יעקב מילר בן כיתתו שהיה גם הוא
אקורדיוניסט בכיר במוסד ”רמות חפר״. אלי הפך
לגיטריסט ליווי וכך התחלנו לנגן מנגינות של שירים
לועזיים שהושמעו ברדיו.
ככה נראתה ההתחלה של ”גג הפח״.
המשימה הבאה שלנו הייתה רכישת גיטרה חשמלית,
דבר שבאותם ימים במוסד של ”השומר הצעיר״ היה
משול לפשע מוסרי מדרגה ראשונה. בזכות הרבה
תמימות וקצת חוצפה התגברנו על הבעיה והצלחנו
לגייס את נערי ”רמות חפר״ לקטיף אשכוליות
(על חשבון מנוחת הצהרים שלהם ביום שישי)
ותמורת הסכום שהתקבל, נקנתה בתל אביב גיטרה
חשמלית (סיפור הקנייה שלה כבר הפך לאגדה והוא
מופיע בהמשך).
היינו להקת ילדים שבעיקר התלהבו מעצמם ולא נתנו
לביקורות חיצוניות לחדור אליהם. יחסית לתזמורות
המנדולינות וכלי הקשת שהיו נפוצות בחינוך של
ה״שומר הצעיר״ באותן שנים, היינו להקה רעשנית
מאוד ובדיעבד גם שימשנו אופציה לפורקן עבור
שאר הנערים, ששמחו לגוון קצת את חייהם בלעשות
”ברדק״ בערבי הריקודים של ימי שישי אחרי
ה״ריקודי עם״.
עם הזמן התקדמנו הן מבחינת הנגינה והן מבחינת
הציוד והפכנו לכלי חשוב ביותר בחגים ובשמחות של
העוגן ומעברות.
כתיבת חומר מקורי שימשה אותנו בעיקר לצרכים
עצמיים. באמצע שנות ה-70 הלהקה התפזרה בכל
קצוות תבל וכעבור כעשרים שנה, בדצמבר 1996, נוצר
איחוד במהלכו הוקלטו ארבעה שירים. שלושה מהם
נכתבו עשרים שנה מוקדם יותר ואחד, ”שיר המפגש״,
נכתב במיוחד לכבוד האיחוד. היה זה מפגש מדהים
וכבר מהצליל הראשון שניגנו, הרגשנו שהגענו הביתה.
השורה ב״שיר המפגש״ שמבטאת את הרגשתנו יותר
מכל היא: ”עובר הזמן ויש לו שיניים אבל הזיכרון
מפצה״. מאז אותו יום חורפי בדצמבר 1996 אנחנו
נפגשים מדי פעם בפעם להקלטת שיר חדש או סתם
כדי לעשות רעש באולפן.
חברי הלהקה בגלגול הראשון היו: יעקב מילר על
הקלידים, אלי גרטלר על גיטרת בס, יאיר נסימוב על
התופים ומנולו קליינהאוז על גיטרה וכן התחזות לזמר.
בגלגול השני, יאיר דבש הגיטריסט המוביל תפס את
מקומו של יעקב מילר.