קובי אור מקריא - אבן בחלום

הצימר (בפרנצויז), 30/10/2018

https://crematoriumm.wordpress.com/2018/07/31/%D7%90%D7%91%D7%9F-%D7%91%D7%97%D7%9C%D7%95%D7%9D/

אבן בחלום
פורסם ב- 31 ביולי 2018

"קובי, כשאתה אומר על משהו שהוא טוב, אתה מתכוון שהוא רע ולהיפך, נכון?"
גל אוחובסקי בתכנית הטלוויזיה "המעגל הקטן". חפשו ברשת "קובי אור במעגל הקטן".

מינון כבד של מוזרות ושל יופי. "Deafman Glance". אלבום חדש של Ryley Walker. אמריקאי בן 28. בתצלום למטה. את אלבומו הראשון הוציא ב-2014.

תארו לכם מישהו מלא ברעיוניות מוזיקליים נפלאים שבוחר לזרוק אותם מהחלון. אבל הרעיונות מתעקשים להיאחז באדן החלון, בעציץ שעומד קרוב, בחבל כביסה שבאמצע, במצית שנפל מכיס נערת הליווי שהתארחה בביתו, בשבר רהיט. והקול של ריילי: תארו את ניק דרייק מקליט באולפן, אבל הקול הנקי שלו מתערבב בחריקת עצמותיו. הקשבתי לאלבום הזה רק פעם. ייקח זמן עד שאשמע אותו שוב. אני פוחד שאגלה בו מינון כבד של אופטימיות מנצחת. וזה יפסיק את גירוד הפצע בלבי. שאולי אזמין נערת ליווי לביתי. שיט, האם צריכת / יצירת האמנות שלכם היא מתכון לבריחה מהמציאות? האם היא מציאות מזויפת? אני חושב שזה ההישג הרוחני הגדול של האלבום הזה. הוא גורם לכם לחשוב טוב טוב על העניין הזה. "לזרוק אבן בחלון" שר ווקר. לזרוק אבן באשליה. אני חושב שבשורה התחתונה התחתונה, אין הבדל בין "Toy" מהאירווזיון לבין האלבומים הכי גאוניים של, למשל, פרנק זאפה. נכון שמינון העומק, הדימיון, המקוריות של זאפה, הוא פי מיליון פלוס משירי האירווזיון. אז מה? יש רבים שזאפה משעמם אותם ו"Toy" מסעיר אותם. ויש הפוך. איש לא ישכנע אותי שמי שגדל על מחזות של צ'כוב יהפוך להיות ישר יותר, נותן יותר, אדיב יותר, דמוקרטי יותר, חכם יותר, אגואיסט פחות ואכזר פחות ממי שגדל על סטנדאפיסטים ישראלים עלובים. מנוולים יש במפלגת "מרצ" לא פחות מאשר במרכז "הליכוד". את האגואיסטים והדו-פרצופים הכי גדולים פגשתי בבתי קפה של משוררים / סופרים / ציירים. כיף שברחתי משם.

שכחתם את צעדת המחאה של תושבי עיר מסוימת. כשבראשה צועדים תושבים, אנשי שמאל, במחאה על – שומו שמיים – כוונה להקים בשכונת היוקרה שלהם מעון לאוטיסטים? שכחתם את גירוש ערבים מעירם במלחמת השיחרור שתוכנן מראש על ידי מי שאז שלטו בישראל בן גוריון ומעריציו? כמה מבין הישראלים שבסלון ביתם תלויים ציורים של רפי לביא ותלמידיו מואילים לחפש בסביבת מגוריהם אנשים קשישים בודדים שילדיהם מזניחים אותם – ובכל יום שישי להביא להם סיר מרק חם? כשהייתי טירון בצבא, בריצת בוקר בסביבת שכונה "נחלת עדה", שאיש מהדיירים בה לא קרא / היה מנוי על עיתון "הארץ" ולא שמע על אדם ברוך, התעלפתי. הייתם צריכים לראות את תגובת התושבים: הביאו מים, קפה, קרח, שמיכות, כריות – עטפו אותי באהבה, באכפתיות. לעומת זאת, כשנפלתי קשה ברמת אביב ג', שבכל בניין יש לפחות ארבע משפחות שבביתן דיסקים של ניק קייב וספרים של דויד גרוסמן – אף עובר אורח לא טרח לגשת אלי ולשאול, לפחות לשאול, "אפשר לעזור?"

אז קמתי בכוחות עצמי, הנפתי אצבע משולשת וירקתי לכיוון האנשים האלה. זו הייתה יצירת הרוק הכי משמעותית שעשיתי בחיי. לא הבלוג הזה. לא הבלוג הזה. אלך עמוק יותר. לו הייתי, למשל, אוליגרך אוקראיני הייתי מממן גניבת פצצות מימן ומעלה באש את כל כדור הארץ ואת יושביו. קרמטוריום בשיאו. בגן העדן היה משהו מוזר: תפוח עסיסי ומושך, אבל אדם וחווה רקובים. זה לא השתנה מאז.

ראו, התחלתי מריילי ווקר ולאן הגעתי.

זה אוקיי. אני יודע שאני מתרחק. כל יום שישי אני יוצא לצוד פרפרים, לשחרר אותם, ולתת להם לצוד אותי.

ואם זה מעניין אותכם (אני יודע שכן), זו שהתארחה בביתו לקחה שמונה מאות שקל לשעה.